מי שמטפס לגובה נחלץ מין ההמון הסוחף, המערבל בתוכו כל זהות. הודות להתרוממות זו אנו יכולים לקרוא את העולם, אנו יכולים להיות עין השמש, מבטו של האל. התלהבותו של דחף בוחן וגנוסטי. להיות אך ורק נקודה זו הצופה למרחוק, זו בדיית הידע, הבדייה היוצרת קוראים, הופכת את מורכבות העיר לקריאות ומקפיאה את ניידותה העמומה לכדי טקסט שקןף. האם המארג רחב הממדים הנמצא בטווח הראייה שלנו הנו משהו השונה מייצוג, מתופעה אופטית מלאכותית? העיר הפנורמית היא אחיזת  עיניים תיאורטית

 מישל דה סרטו, "המצאת היומיום" 1980*

העבודה 'הפקיד ונהר האש', היא עבודת תלוית מקום, תבליט בטון אשר מספר את סיפור המקום בו הוא מוצב, מה שמכונה

שביל החמורים

במהלך שנות ה50-70 נשלחו מכתבים רבים לעיריית חיפה ולראש העיר מתושבי הבתים הסמוכים למדרגות, בתיאורים שונים של המתרחש במדרגות, של המפגעים השונים ובבקשה להסדרים מבניים בהתאם. בתיאורם, המדרגות הפכו מאמצעי מעבר ודרך לזירת התרחשויות אניגמטית, סבוכה ומסוכנת כאשר אין איש מופקד עליה. מקום בלי בעלים, בו התושבים נותרים מופקרים ומופקדים על גורלו

העבודה מתארת מספר נקודות מבט; נקודת מבט של התושבים ותיאורם של המקום, נקודת מבט שלי, תושבת העיר התחתית המביטה על הנוף החיפאי של העיר העתיקה מלמטה למעלה ובו זמנית מלמעלה מטה במורד המדרגות היורדות מין הכרמל הפסטורלי, המדרגות אשר משקיפות אל הנוף החיפאי המוכר, הקו הירוק שמתחיל בטבע העירוני המבצבץ מבין הבתים עד הנמל והים שבאופק